ראשית, נשתמש בשיטת עוגני קרקע פולימריים רק כאשר אין ברירה וחלה חובה להשתמש בהם, למשל אנו נתקלים בתרחיש זה כאשר במגרש הסמוך עתיד לעבור תוואי מנהרה.
עוגן פולימרי הוא זן שונה מכל עוגן קרקע אחר. מבנהו הכימי שונה מכיוון שרובו עשוי פיברגלס ולא פלדה. כתוצאה מכך גם מבנהו הפיזי ואופי הטיפול בו שונים. עקב רגישותו הרבה למפגעים והעובדה שאין לו אלסטיות כלל, לא ניתן לקפל אותו לצורך הובלה, מה גם שאורכו רב ולכן הפתרון הוא הרכבתו באמצעות מס' חלקים.
ניתן לומר שמלבד ההובלה וההתקנה, יתר התהליך זהה. מתבצעת דריכה של העוגנים הפולימרים והם נשארים דרוכים בקרקע עד אשר נוצקות התקרות אשר מחליפות את העוגנים בנשיאת עומסי הקרקע ותמיכה בקירות הדיפון. לאחר מכן מתבצע שחרור הדרגתי ומבוקר של כוח הדריכה מהעוגן (בדומה לעוגנים זמניים). ההבדל העיקרי הוא שמה שנשאר טמון בקרקע במקרה של העוגנים הפולימרים הוא חומר מסוג פיברגלס, אשרי ידוע כבעל תסבולת קטנה מאד לגזירה. כך העוגן יוכל להישבר בקלות כאשר תבוצענה בעתיד עבודות מנהור בשטח הסמוך לאותו הפרויקט.